כאשר שמעתי את הסיפור הזה לראשונה, כך חשבתי גם אני.
אבל במחשבה שנייה, ויש מקום למחשבה שנייה, נראה לי שהדברים לא ממש כך.
אולי בכל עיר אחרת, זה היה נכון. כפייה דתית בלה בלה בלה. אבל ירושליים שונה בכל זאת. זו עיר שהדת בה הוא עניין עיקרי ועקרוני. וכמו שלא רקדו הבנות עם סממנים שהיו גורמים לאי נוחות בקרב המוסלמים או הנוצרים או הארמנים או כל אחד אחר, כך גם היה מקום לכבד את היהודים, אפילו מעבר לרגיל.
ירושליים היא לא עיר חילונית רגילה. זו לא תל-אביב או חיפה. זו עיר שהאנרגיה בה מגיעה מהרוחניות והדת ושורה בכל מקום.

אני אדם חילוני. כמעט חילוני קיצוני. אבל הפעם, נדמה לי שטוב הייתה עושה מנהלת הלהקה, לו הייתה לוקחת את הנושא בחשבון מראש.

למי שמכיר (אני קורא את זה לבן שלי לפני השינה), "סיפור מוזר ומלא תמהון על האי הקטן, האי הגיון" של אפרין סידון – ממש באותו נושא, מצחיק, מלחיץ, סיטואציה דומה עם הפואנטה ישר לתוך הפנים…

כבוד

אולי אני אסרוק כמה דפים מעוררי השראה משם….