שרון גפן כותבת אצלה בבלוג, כבר פעם שניה, שבלוגרים הם חארות כתשובה לפוסט של עומר רוזן על חונטת הבלוגרים. אני לא מסכים איתה, זה שיש לחארות בלוגים לא צריך להקיש מכך את ההפך. יש בלוגרים רעים, בעיקר אם הם בוחרים להיות כאלו. אני דווקא קצת מזדהה עם קו המחשבה של עומר.
(אגב, יש מצב שלגמרי לא הבנתי את הפוסט של שרון)

אישית אני חושב שמנגון חינוכי שמבוסס על השפלה הוא לא אפקטיבי. "אם מישהו מפשל בצורה אומללה, די מגיע לו לקבל על הראש", שרון כותבת.
אם מישהו מפשל => מגיע לו?! מה פתאום, איזו מין משוואה זאת.
לנו כציבור מגיעים דברים מסוימים. מגיע לנו לדעת, מגיע לנו להיות מודעים לאי צדק, מגיע לנו להכיר נסיונות הטעיה ושקרים אבל לא צריך להבין את זה כצורך במנגנון שבא לשפוט ולהעניש אנשים שמבצעים טעויות ברשת.

אני לא מכיר את עולם היח"צנות כל כך טוב, אבל ממקום מושבי המרוחק נראה לי שיש איזו הדדיות וכללי משחק בין היח"צנים לתקשורת. כאשר עיתונאי עם בלוג (או שמא בלוג עם עיתונאי?) מעלה על המוקד איזה יח"צן מתחיל על שגיאות מקצועיות זה נראה לי פשוט לא יפה (אין לי ניסוח יותר מדויק, גם אם זה נשמע קצת תמים).
אני גם לא חושב שכאשר פונים בשאלה או בקשה לבלוגר "אתם יכולים להיות בטוחים שכל מה שתגידו להם יתועד אצלם בבלוג". אולי כדאי לקרוא איזה סמינריון על נורמות וכללי התנהגות בסיסיים של כבוד וחברות בין בני אדם.

יש גרעין של כותבים מאד נקראים בתוך מעגל הבלוגים הישראלים שיש בינהם חברויות וקשרים וזה סבבה. לדעתי בהחלט קיימת קליקה ואני מאד אוהב כשהיא מתארגנת סביב מטרות משותפות אבל לא כשהיא מתנהגת בצורה בעל-זבובית לשם הפגנת כוחה.

משפט של הצטדקות עצמית: יצא לי לפרסם בבלוג הזה כמה פוסטים שקצת "חשפו" דברים שנעשו על ידי חברות או אתרים גדולים. כמעט בכל המקרים, פניתי אל הגורמים עליהם כתבתי הודעתי להם על הפוסט ושאלתי אם עצם הפרסום עלול להוות פגיעה בפעילות העסקית שלהם כאשר ציינתי שאני לא עיתונאי אלא בלוגר ולא "חייב" לפרסם את הפוסט, גם אם עבדתי עליו הרבה מאד. כאשר התבקשתי הסכמתי לבקשות לעכב פרסום של פוסט בשעות או בימים או לא לפרסם בכלל.

קרא פוסטים נוספים בנושא זה:

• הבלוג BufferOverrun כבר לא
• השפעת בלוגרים בישראל על כלום
• "הבלוגספירה הישראלית פשוט לא חשובה"
• טקס פרסי האינטרנט הישראלי – מה האינטרס
• צ'אט עם בלוגר סודי