בכח הבלוג
בפוסט הזה אין שמות ואיזכורים (מי שרוצה לנסות להבין לבד, תיסלם) ואולי בכלל כל הסיפור הזה מיותר מתחילתו.
ואתה הפרימוס, דע! יהודה תהיה אתה.
לפני מספר חודשים הצטרפתי לקהילה אינטרנטית גדולה ולמשך זמן מסוים גם מצאתי בה ענין וטעם (מקצועי). כיום אני לא פעיל בה מהסיבות שהיא שינתה את פניה כך שאיני מוצא בה את אותם דברים שהיו שם בתחילתה, אבל כשכל זה קרה, היא עדיין מילאה את יעודה והיתה צעירה וראויה לחסד וסבלנות ממבקריה.
באותם ימים, כשעוד היה באותה קהילה טעם וענין (לדעתי), התפרסמה כתבה באחד מאתרי העיתונים שכיסחה בבוטות את אותה קהילה והציגה בהכללה את כל חבריה כחראות וסוטים. אותה כתבה נכתבה (ונערכה…) בצורה מגמתית ומה שבעיקר הפריע לי זה שהיא פורסמה באנונימיות, תחת הכינוי "האנונימית שלנו" (האנונימית שלנו יצאה לחקור…).
זה באמת הרגיז אותי ואולי יותר ממה שבעצם היה צריך להרגיז. הפריע לי שככה עיתונאית (והעורך שלה) זורקת רפש על קהילה שלמה של כמה עשרות אלפי משתמשים ובלי האומץ להזדהות. ראבק, ממה את מפחדת? אם זה מה שאת חושבת, תעמדי מאחרי זה. הרגשתי, בתור משתמש (מושמץ) שאין לי שום כח מול עיתונאי שבא וכותב מה שבא לו על קהילה שאני חבר בה.
כאן זה אינטרנט, אמרתי לעצמי, זה לא "מכתבים למערכת" ופה גם למשתמש יש כח. נשבר לי מהשטויות האלו, אני אעשה מעשה. מה פתאום אנונימית? שיתחילו לקחת אחריות על מה שהם כותבים. ואז נרגעתי.
מאז עבר זמן מה וכל זה היה נראה לי די מטופש וכמעט שכחתי שבכעסי עוד הספקתי לבצע פעולה או שתיים לחשיפת זהות הכותבת. לזהות כותב אנונימי ברשת זה קל ואת חלק מהפעולות הסברתי פעם בפוסט: איך לחשוף זהות של עיתונאי רשת אנונימי וכפי שמוסבר שם, אחרי זמן מה (די ארוך) – קיבלתי מייל מגוגל עם קישור שאכן הוביל אותי לאותה כותבת.
בדיקה קצרה עליה גילתה שהיא אכן עיתונאית (סוג של) וגם שיש לה כרטיס מאד פעיל באותה קהילה שאותה היא כיסחה וגם כמה עשרות חברים שם. החלטתי לפנות אליה וכתבתי לה הי. על פנייתי הפשוטה היא החזירה תשובה קצת מבולבלת ונסערת, כאילו חכתה לבואי במשך כל אותו הזמן. היא לכלכה והשמיצה קולגה שלה (בגלל שהניחה שההיא הסגירה את זהותה לידי) בצורה דוחה ומגעילה, הרגשתי נבוך בשבילה.
ביקשתי ממנה לשוחח במסנג'ר וכך עשינו. בשיחה במסנג'ר הצגתי את עצמי וביקשתי לשאול מספר שאלות על הכתבה (למה באנונימיות, האם התיאורים שם אמיתיים וכו') והיא הסכימה. אמרתי לה שמעתה כל מה שהיא לא רוצה שיהיה לציטוט שתגיד "לא לציטוט" ומה שהיא לא רוצה לענות עליו שתאמר "אין תגובה".
היא אמרה, מה??!????!
חזרתי על דברי: אני שואל שאלות ואת עונה, מה שאת לא רוצה שיהיה לציטוט תצייני זאת ומה שלא תרצי להשיב עליו תגידי אין תגובה. אני לא עיתונאי, אבל נדמה לי שככה זה עובד, הסברתי לה.
רגע רגע, אתה מראיין אותי?!?!??!? היא שאלה (ולי זה היה נשמע כמו אתה מראיין אותי ?!)
נכון, עניתי.
אבל אני לא רוצה ששמי יתפרסם. כתבתי את זה באנונימיות זה משהו פרטי.
לא כתבת את זה בבלוג שלך, כתבת את זה בתור עיתונאית באתר של עיתון. למה זה צריך להיות אנונימי?
ואיפה זה יתפרסם?
יש לי בלוג, כנראה שם.
בשלב הזה, היא קצת יצאה משלוותה. היא קיללה אותי, איימה שאם אפרסם משהו היא תמחוק את הכרטיס ואת כל הבלוג שלה באותה קהילה וניתקה.
הממ.. זה כנראה לא מוצא חן בעיניה, התחלתי להבין.
עם איום של אם תפרסם אמחוק את כל הבלוג שלי, אני לא יכול להתמודד. לא היה לי רצון שמישהו ימחק את הבלוג שלו בגללי. דאגתי להעביר לה בעקיפין (כיוון שחסמה אותי) את המסר שלא אפרסם את שמה והיא לא צריכה למחוק שום דבר.
אך עדיין, התכוונתי לכתוב משהו על עניין כתיבה אנונימית על ידי עיתונאים ויחסי הכח בין משתמשים למסקרים אותם. באין תגובה ממנה, החלטתי לפנות לעורך שלה וכתבתי לו מייל בו ביקשתי לראיין אותו על המקרה. הוא דווקא לא ענה לי 'אתה מראיין אותי?!' אלא השיב וביקש שאשלח לו רשימת שאלות.
שלחתי לו רשימה של שאלות על הכתבה עצמה ועל יחסו בכלל לסיקורים עיתונאים אנונימיים ברשת. הוא ענה ברצינות ובצורה מכובדת.
ניסיתי מספר פעמים לפרסם פוסט על הנושא (כתיבה אנונימית) ולשלב את תשובותיו, אבל פשוט לא הצלחתי לכתוב את זה. אולי מתישהו אצליח. גם הרגשתי קצת לא נוח ושהעניינים התגלגלו בצורה טיפה אלימה וצדקנית מאשר התכוונתי.
בקיצור, אם אתם עיתונאים ומסקרים קהילה ואת משתמשיה מותר לכם לכתוב דברים רעים, אבל תנסו לא לעשות את זה באנונימיות אלא תקחו אחריות על מה שאתם כותבים. אחרת יתכן שמישהו מחברי הקהילה ירגיש שזכותו, בתור מי שסוקר והושמץ, להראות שברשת, למשתמשים יש את אותם הכלים.
כח לאנשים!! חנוכה שמח.
אני דווקא לא חושב שהסיפור מיותר.
אם מישהו רוצה לפרסם ביקורת, הוא צריך לעמוד מאחורי הדברים שלו.
אני זוכר את הסיפור הזה, ואת ההקשרים כל אחד יכול להבין. היום אני מסתכל על אותו עורך קצת אחרת. זה כנראה אומר שאתה, את העבודה שלך בתור בלוגר עשית.
אלתרמן במיטבו
נכון שבעיתון זה לא יאה לכתוב בעילום שם. זה גם לא מקצועי. ברשת זה יותר אפשרי ואפילו נפוץ. אני חושב שזה לגיטימי לכתוב באנונימיות ברשת, אבל גם אין לי ספק שזה מוריד לא מעט נקודות זכות. אולי זו גם הסיבה שאחוז ניכר מהבלוגרים לא יכולים להיות "עיתונאים".
על עצמי אני רק יכול להגיד שמאז ומתמיד הזדהתי עבור כל כתב יד שלי והלוואי ועוד הרבה היו עושים כך.
על מי מדובר ?
לדעתי אתה צריך לפרסם את כל המידע לאלתר
מוות למתחבאים.
אנונימוס בלפי הקטן.
שלום לכל, תודה לך ארז , על סיפורך. מפני שאיני יודע וגם לא מתאמץ לחשוב במי המדובר , אספר דברים שידועים לי, וכנראה ממקרה אחר:
מעשה בבעל רב כוח, שהיה רס"ר מילואים וגם בהיותו בסדיר, שאשתו התלוננה עליו מספר פעמים על המכות והפגיעות האלימות במיוחד שביצע בה – בעת שבא לבקר את ילדיו בני ה4 והשנתיים, ולעיתים בנוכחותם. לטענת המשטרה בקריות חיפה(באזורם קרה המקרה),בכמה מקרים אף היו הילדים נוכחים ואישרו זאת במו פיהם(!!).
הסיפור הזה, והגבר הלז, כבר היו מאוד ידועים לשוטרי אותה התחנה, לאחר שכבר כעשר פעמים נעצר לחודש-שניים והשתחרר. כך שיום אחד הופתע מנהל התחנה, קצין בדרגה בכירה, כששוטר מהתחנה קרא לו לחדר החקירות, כשהוא מבולבל מאוד: הרס"ר(במיל.)בא "זה עתה" והוא מבקש לעצרו על "אלימות כלפי אשתו כעת" אלא שבבירור שעשה אותו חוקר – האשה עדיין לא פנתה בתלונה למשטרה(??)… מה עושים? שואל השוטר החוקר, לעצור אותו או לא?
המפקד החליט ש"זה משהו שאני צריך לראות בעצמי. איך הוא יודע מתי לבוא?". ירד ושוחח עם הרס"ר(במיל. ) והברנש מסר לו כי זה עתה הרימה אליו אשתו טלפון וביקשה שיבוא לראות את הבת הגדולה שלו, שנפצעה מקטטה ברחוב, והיא שותת דם- בביתה. יבוא ויראה אם "צריך לקחת אותה לבית החולים". האיש נבהל שמא תטען האשה כי הוא שפגע בבתו – ומיהר להסגיר עצמו "מראש" -במשטרה. בפעמים הקודמות שנעצרתי ע"י המשטרה, זה היה במקרים כאל, שתאמנו אשתי ואני את ראיית הילדים… מפקד התחנה הופתע מאוד – כשקיבל מיד, קריאה מהמוקד, כי אותה הגברת, באותה הכתובת – מספרת על כך שבעלה כעת בביתה והוא הפעיל אלימות קשה עליה ועל הילדות – והיא מתלננת שיבואו להציל אותה מפניו…
לקח המפקד את הרס"ר(במיל.) כשהוא אסור באזיקים על ידיו ורגליו , ונסע עם הניידת וזוג שוטרים – לבית האישה. כשנכנס עם השוטרים, עמד המפקד בצד, והשוטרים פנו לאשה. המסקנה – הראתה היכן "עכשיו לפני 2 דקות" בעלה האלים שפך עליה את השמן הרותח מהמחבת – וגרם לה כוויה בזרועה, וכמו כן הכה את הילדה והיא פצועה בפצע פתוח ומדמם , גם כן בזרועה.השוטרים, שלא ידעו מי האיש שעצו8ר בניידת , רשמו מפיה של האשה את התלונה ואף חיכו שתחתום על "עדותה". אז כאילו "קם משנתו המפקד" והחל לשאול אותה היכן בדיוק עמד בעלה, היכן תפס ובאיזו יד את המחבת, איך הכה -קודם את הבת או קודם את האם? ועוד כהנה וכהנה. האשה הסבירה ותיארה בצורה ציורית ברורה כל דבר ופרט, כמו שאשה דוגמנית מתודרכת מראש כיצד להבליט בגד או חימוקים בלבוש חדש. את רוצה שנפעל מהר – לתפוס את בעלך? שואל המפקד, וכשאשרה – ביקש: אנא הוסיפי בקשה זו בכתב ידך – בסוף התלונה עם המילים "אחרי שהסברתי והדגמתי לשוטרים את האלימות". האשה -ביצעה.
בואי עמי בבקשה- החוצה, ביקש ובעדינות אחז המפקד בידה, ויצאו עם זוג השוטרים – החוצה, והכניסה אל הניידת, ושם היא רואה את בעלה עם האזיקים . שוב, בראותה אותו קיללה אותו "על ששפך עליה השמן הרותח והכה את הילדה". והרס"ר – שותק. ראשו מורכן. את רואה אותו? שואל המפקד. כשאת צלצלת ודברת עם היומנאי – וסיפרת שבעלך הוא זה ששפך עלייך את השמן הרותח והכה את ילדתך? באותו זמן הייתי אנוכי עם הבעל שלך בתחנת המשטרה. לכן עצרתי אותו והבאתי אותו עד לכאן, כדי לראות ולשמוע ממך את הסיפור באוזני שלי. אני עד שהבעל שלך היה במשטרה בזמן שאת טוענת כי הוא היה אלים אתך. את באה אתי לתחנת המשטרה – ובחדר החקירות שם את תסבירי לחוקר – איך בעלך היה בשני המקומות באותו הזמן…
וסיכום, למחרת הובאו הרס"ר(במיל.)ואשתו לבית המשפט. התובע המשטרתי- ביקש לזכות את הרס"ר מכל ההאשמות שנקבעו בעבר "בגלל טעות מצערת של הונאה בידי האשה". וכן ביקש לחייב את האשה בעבירת תלונות שווא והונאת המשטרה – כפי שהאשה תודרכה על יד אחותה שהיתה עיתונאית גרושה בעיתון חיפני מקומי מוכר. כך שלפעמים גם אם אתה רס"ר במילואים, וידוע כאדם קשוח ובלתי -מתפשר, אתה "נמס" כשמעלילים עליך עלילות. ומתברר שאשה היא גם בלי להיות דוגמנית, לומדת לצטט מה שעיתונאית מלמדת ומדריכה אותה….
אז אל נא תתפלא שעיתונאית לא מעוניינת שיפרסמו את שמה, בייחוד בקהילה כלשהיא בה היא אחת "מהחבר'ה". ונכון – לא סיפרתי מי הרס"ר, לא מי אשתו ואפילו לא חשפתי את העיתון והעיתונאית. אלא מה? אתן לך רמז:
מי העיתון שכתבתו הודיעה כי "בעל נעצר והואשם באלימות כנגד אשתו וילדיו – ובגרימת נזק לאשתו – בכוויה של שמן על זרועה"? ומי העיתון שאפילו לא התנצל על כך אחר כך?
אין צורך לחשוב פעמיים. הדברים כתובים בעיתון. המתחרה.