בפוסט הזה אין שמות ואיזכורים (מי שרוצה לנסות להבין לבד, תיסלם) ואולי בכלל כל הסיפור הזה מיותר מתחילתו.

ואתה הפרימוס, דע! יהודה תהיה אתה.
לפני מספר חודשים הצטרפתי לקהילה אינטרנטית גדולה ולמשך זמן מסוים גם מצאתי בה ענין וטעם (מקצועי). כיום אני לא פעיל בה מהסיבות שהיא שינתה את פניה כך שאיני מוצא בה את אותם דברים שהיו שם בתחילתה, אבל כשכל זה קרה, היא עדיין מילאה את יעודה והיתה צעירה וראויה לחסד וסבלנות ממבקריה.

באותם ימים, כשעוד היה באותה קהילה טעם וענין (לדעתי), התפרסמה כתבה באחד מאתרי העיתונים שכיסחה בבוטות את אותה קהילה והציגה בהכללה את כל חבריה כחראות וסוטים. אותה כתבה נכתבה (ונערכה…) בצורה מגמתית ומה שבעיקר הפריע לי זה שהיא פורסמה באנונימיות, תחת הכינוי "האנונימית שלנו" (האנונימית שלנו יצאה לחקור…).

זה באמת הרגיז אותי ואולי יותר ממה שבעצם היה צריך להרגיז. הפריע לי שככה עיתונאית (והעורך שלה) זורקת רפש על קהילה שלמה של כמה עשרות אלפי משתמשים ובלי האומץ להזדהות. ראבק, ממה את מפחדת? אם זה מה שאת חושבת, תעמדי מאחרי זה. הרגשתי, בתור משתמש (מושמץ) שאין לי שום כח מול עיתונאי שבא וכותב מה שבא לו על קהילה שאני חבר בה.
כאן זה אינטרנט, אמרתי לעצמי, זה לא "מכתבים למערכת" ופה גם למשתמש יש כח. נשבר לי מהשטויות האלו, אני אעשה מעשה. מה פתאום אנונימית? שיתחילו לקחת אחריות על מה שהם כותבים. ואז נרגעתי.

מאז עבר זמן מה וכל זה היה נראה לי די מטופש  וכמעט שכחתי שבכעסי עוד הספקתי לבצע פעולה או שתיים לחשיפת זהות הכותבת. לזהות כותב אנונימי ברשת זה קל ואת חלק מהפעולות הסברתי פעם בפוסט: איך לחשוף זהות של עיתונאי רשת אנונימי וכפי שמוסבר שם, אחרי זמן מה (די ארוך) - קיבלתי מייל מגוגל עם קישור שאכן הוביל אותי לאותה כותבת.

בדיקה קצרה עליה גילתה שהיא אכן עיתונאית (סוג של) וגם שיש לה כרטיס מאד פעיל באותה קהילה שאותה היא כיסחה וגם כמה עשרות חברים שם. החלטתי לפנות אליה וכתבתי לה הי. על פנייתי הפשוטה היא החזירה תשובה קצת מבולבלת ונסערת, כאילו חכתה לבואי במשך כל אותו הזמן. היא לכלכה והשמיצה קולגה שלה (בגלל שהניחה שההיא הסגירה את זהותה לידי) בצורה דוחה ומגעילה, הרגשתי נבוך בשבילה.

ביקשתי ממנה לשוחח במסנג'ר וכך עשינו. בשיחה במסנג'ר הצגתי את עצמי וביקשתי לשאול מספר שאלות על הכתבה (למה באנונימיות, האם התיאורים שם אמיתיים וכו') והיא הסכימה. אמרתי לה שמעתה כל מה שהיא לא רוצה שיהיה לציטוט שתגיד "לא לציטוט" ומה שהיא לא רוצה לענות עליו שתאמר "אין תגובה".
היא אמרה, מה??!????!
חזרתי על דברי: אני שואל שאלות ואת עונה, מה שאת לא רוצה שיהיה לציטוט תצייני זאת ומה שלא תרצי להשיב עליו תגידי אין תגובה. אני לא עיתונאי, אבל נדמה לי שככה זה עובד, הסברתי לה.
רגע רגע, אתה מראיין אותי?!?!??!? היא שאלה (ולי זה היה נשמע כמו אתה מראיין אותי ?!)
נכון, עניתי.
אבל אני לא רוצה ששמי יתפרסם. כתבתי את זה באנונימיות זה משהו פרטי.
לא כתבת את זה בבלוג שלך, כתבת את זה בתור עיתונאית באתר של עיתון. למה זה צריך להיות אנונימי?
ואיפה זה יתפרסם?
יש לי בלוג, כנראה שם.
בשלב הזה, היא קצת יצאה משלוותה. היא קיללה אותי, איימה שאם אפרסם משהו היא תמחוק את הכרטיס ואת כל הבלוג שלה באותה קהילה וניתקה.
הממ.. זה כנראה לא מוצא חן בעיניה, התחלתי להבין.

עם איום של אם תפרסם אמחוק את כל הבלוג שלי, אני לא יכול להתמודד. לא היה לי רצון שמישהו ימחק את הבלוג שלו בגללי. דאגתי להעביר לה בעקיפין (כיוון שחסמה אותי) את המסר שלא אפרסם את שמה והיא לא צריכה למחוק שום דבר.
אך עדיין, התכוונתי לכתוב משהו על עניין כתיבה אנונימית על ידי עיתונאים ויחסי הכח בין משתמשים למסקרים אותם. באין תגובה ממנה, החלטתי לפנות לעורך שלה וכתבתי לו מייל בו ביקשתי לראיין אותו על המקרה. הוא דווקא לא ענה לי 'אתה מראיין אותי?!' אלא השיב וביקש שאשלח לו רשימת שאלות.
שלחתי לו רשימה של שאלות על הכתבה עצמה ועל יחסו בכלל לסיקורים עיתונאים אנונימיים ברשת. הוא ענה ברצינות ובצורה מכובדת.
ניסיתי מספר פעמים לפרסם פוסט על הנושא (כתיבה אנונימית) ולשלב את תשובותיו, אבל פשוט לא הצלחתי לכתוב את זה. אולי מתישהו אצליח. גם הרגשתי קצת לא נוח ושהעניינים התגלגלו בצורה טיפה אלימה וצדקנית מאשר התכוונתי.

בקיצור, אם אתם עיתונאים ומסקרים קהילה ואת משתמשיה מותר לכם לכתוב דברים רעים, אבל תנסו לא לעשות את זה באנונימיות אלא תקחו אחריות על מה שאתם כותבים. אחרת יתכן שמישהו מחברי הקהילה ירגיש שזכותו, בתור מי שסוקר והושמץ, להראות שברשת, למשתמשים יש את אותם הכלים.
כח לאנשים!! חנוכה שמח.