הקבוצה שלי בקיבוץ מנתה 17 בנים ו6 בנות ולכן יהיה מיותר לציין שבהפסקות שיחקנו כדורגל, במנוחת הצהריים קראנו בעט אלון בעט או עיתון פנדל ואחר הצהריים החלפנו קלפי בזוקה גול.

בסביבות שנת 1983, ליברפול זוכה בכמה תארים (גביע, אליפות, גביע האלופות…) ובאותה העת חבר קיבוץ שהיה אנגלי במקורו נסע לביקור במולדתו וכשחזר הביא לנו כדור חתום על ידי כל שחקני ליברפול.

למרות שעצמי הייתי אוהד יונייטד, התרשמתי עמוקות מהכדור ולכולנו היה ברור שהכדור הולך לתצוגה ובכדור הזה לא משחקים. המחנך שלנו, לעומת זאת חשב אחרת ("כדור נועד שישחקו בו"). באקט אכזרי של עינוי אמיתי, אולצנו לשחק בכדור.

משחקי הכדורגל בהפסקות התנהלו לפי חוקי חברת ילדים: "קרן שלישית פנדל", "בועט פנדל יד ראשון!", "בלי להפציץ", "שוער עולה", "בעיטת בק", "הבועט הוא המביא", "חומה שלושה צעדים" ועוד. המגרש היה שטח דשא (שלמדנו להכיר בעל פה את הבורות והגבעות בו) ומסביבות חומת שיחי בוגונביליה עבותים.

אותו כדור, חתום בידי כל שחקני ליברפול, שרד כמעט הפסקה שלמה של משחק עינויים בו אולצנו לשחק בכדור ובאחת מהבעיטות נעלם בתוך שיחי הבוגונביליה. היו לנו שיטות להוציא משם כדורים (עם מקל או לשלוח ילד קטן פנימה), אבל הכדור הזה פשוט נעלם, לגמרי ולתמיד.

לפני כחמש עשרה שנים הרסו את המגרש ובמקום הקימו בתים חדשים, אך בחומת הבוגונביליות לא נגעו והיא עדיין צומחת במקום. למרות שכבר עברו כמעט שלושים שנה מאז ועד היום, לאורך כל השנים בכל פעם שאני עובר ליד שיחי הבוגונביליה, מתוך הרגל אני מסתכל ומחפש בעיניים אחרי הכדור הזה.

היום קלטתי שבטח זה היה כדור שקונים בחנות המזכרות באיצטדיון שהחתימות מודפסות עליו.

קרא פוסטים נוספים בנושא זה:

• זכרונות בעליית הגג
• מתוך מחברת שומרת הלילה בקיבוץ
• אמש בפריפריה
• נפתחה העונה